המתנה המושלמת למסיבת רווקות שתפתור לך את הקושיה 'מה לעזאזל לקנות'?

אפתח בהצהרה ואשתדל שלא תהיה זו חפירה - אני לא סובלת חתונות. לא ערכתי אחת לעצמי למרות שאני חיה בזוג כבר תריסר שנים, זה נראה לי כמו ביזבוז כסף משווע למתחתנים ולאורחים, זה נראה לי כמו עושק של כמה וכמה תעשיות שחוגגות על ישבנם של הזוג הצעיר ומעולם לא הבנתי את התשוקה להיות 'נסיכה ליום אחד'. ואני יכול לספר על יד אחת (טוב, חצי יד) את החתונות הממש מרשימות או מרגשות שנכחתי בהן. איכשהו, התמזל מזלי ואני כמעט ולא מכירה אנשים שעומדים להתחתן ומודה עמוקות בליבי לאלה שאני כן מכירה ולא הזמינו אותי. 
אבל, אני לא מיסיונרית של אנטי-חתונה, אני נמנעת מלזעוק את דעותיי אלה ברבים ואני שולחת איחולי אהבה ודבש לכל מי שכן בוחר בשגעת החתונתית, ויש מצב שאוזמן מתישהו בשארית חיי לחתונה או שתיים, אז אמרתי 'יס' כשהציעו לשלוח אלי את המתנה המושלמת בעיני למסיבת הרווקות המסורתית.

להמשך קריאה...

אוף טופיק: שמחת בית השואבת

אחד מחלומותיי הנכזבים הוא להיות גיברת קוקטית כזו, שיש לה בית מתוקתק תמידית, עם פינות מאורגנות כצבא צפון-קוריאני ורצפה מסנוורת בנקיונה ולהסתובב כל היום כמרי פופינס עם מברשת איבוק, סינר פרחוני וציפורי דרור מצוירות  השורקות איתי בדואט. אך המציאות העגמומה אפעס, שונה במקצת, כלומר אני כן אוהבת שנקי ומסודר ומשתדלת בכל מאודי שאכן כך יהיה, אני מעבירה סמרטוט בכל הזדמנות כאחרונת עקרות הבית, אוהבת לסיים כל שטיפת כלים במנת אקונומיקה ולטפל תכופות במפגעי בלגן אקראיים, אבל אני לא בדיוק חולת הנקיון הממוצעת שממרקת מבוקר עד זוב כפפות גומי. הלוואי שהיה לי זמן להיות כזו.

מצד שני אני מכורה למוצרי נקיון ומוצאת את מדפי תמרוקי הבית מסעירים בהרבה ממדפי השמפואים או הבשמים. מצד שלישי אני חולקת דירה עם כלבה בלונדינית וחתול פרה שמבלי להתכוון מחרבים את נסיונותיי הכנים לשמור על בית מצוחצח - הוא מעיף חול מתגבש בשמחה הרחק מעבר לתא השירותים שלו, היא חוזרת מטיול בפארק מלאה בכל טוב אדמת גינת הכלבים ושניהם חוגגים על השטיח בפינת האוכל המשמש כר מרעה להתגוללויות חייתיות יומיות, מה שהופך אותו ללבן כשלג. והוא בכלל אדום. כך שצריך לשאוב אותו כמעט מדי יום.

ולאחר הפתיחה המיוסרת הזו, שערו בנפשכם כיצד הגבתי כאשר הגיע אלי אימייל המציע לי להתנסות בשואב אבק מזן חדש שמתמחה בין היתר בשאיבת נשורת פרווה - רמז: התלהבתי קשות.
ומה הקשר בין בלוגרית האופנה החופרת בשיק לשואבי אבק לפתע פתאום? ככה זה, מזדקנים.

להמשך קריאה...

הגיברת מחזקת שילדה

יודעים אוהביי מכריי ומוקיריי כי אין זה סוד שהגיברת הינה יצור די פדלאתי שיש להפציר בה רבות על מנת שתזיז את ישבנה לכיוון איזהשו-סוג-של-כושר, אך מנגד, כאשר נקלעת אני לפעילות גופנית מכל סוג (הליכה, ריצה קלה, יוגה ומכשירים בגני הכושר הפתוחים של תל אביב) אני תמיד מפגינה ביצועים לא רעים ואפילו(!) נהנית, ירחם השם. ולמה כה קשה לגרור אותי החוצה ולהניע את העצמות? בעיקר כי לרוב אין לי כח להחליף בגדים, להיתקל באנשים ולחכות ברמזורים.

ובכל זאת, כשהוצע לי להתנסות במכשיר כושר ביתי בשם Wonder Core Smart מיד מוסמסה התנגדותי ואמרתי יס כי ככה אוכל לעשות כושר מבלי לצאת מהבית! טי הי!

להמשך קריאה...

אוף טופיק: יש מצב לקריוקי? הקליפים הכי שווים שצולמו ביפן

אתם כבר יודעים שמלבד חולשותיי המתבקשות לאופנה, קוסמטיש, כלבים וחתולים ישנן שתי מחלות נפש שאני לוקה בהן ואין גלולה בעולם שתסייע לרפאן - האחת היא שחיי אינם חיים ללא פסקול מוסיקלי ואני לא נושמת בלי מוסיקה והשניה היא שגם אלף ואחת שנים מאז שביקרתי בארץ השמש העולה אני לא מחלימה מהנגיף הכרוני שהיא הותירה בנשמתי. אני לא יודעת אם אלה סימפטומים המוכרים גם למי שביקר כתייר ביפן אבל מי שחי שם כמוני, אפילו לתקופה קצרה, או שנשאר ביפן או שיפן נשארה איתו, כנראה לנצח. אז מה הקשר ליפן, מוסיקה והבלוג שלי? אני! או יותר נכון האובססיה שלי לשלב את האובססיות שלי ולהפיק מהן צוף כדי להשקותכם, דבורים שלי.

אז אם אתם זוכרים את פוסט האוף-טופיק הקודם שירים וגם ריקודים שבו ליקטתי וידאו קליפים שרוקדים בהם, קבלו פוסט בקונצפט זהה שמשדך בין שתי ה'טרפות שלי וצפו באוסף הקליפים הכי שווים שצולמו ביפן ולגמרי אפשר להבין את בחירת הלוקיישן.

להמשך קריאה...

הגיברת מבקרת: לילה ברוטשילד 22

אני לא מכירה אף אחד חוץ מעצמי ששהייה במלון היא לא בדיוק שוס חייו, מושא חופשתו והנוסחה המושלמת לצבירת זכרונות קסומים. מי שמכיר אותי כבר יודע שחדר הגיוני למגורים בקטמנדו או ציד אחר התרגשויות עירוניות בבנגקוק קוסמים לי פי אלף מחופשת בית מלון אבל לאחר בוכטה של שנים שאני מלרלרת כאן על אופנה וטיפוח וכשהוצע לי להתארח ללילה ברוטשילד 22, מלון-בוטיק דנדש של רשת פתאל בתל אביב אמרתי 'וואי נוט' וארזתי תיק קטן. טוב, בינוני. אין לדעת מה יבוא לי ללבוש בבוקר ואין מנוס מלארוז את ציוד הלילה של בקבוק עדשות המגע וארסנל הקרמים של ריטואל הלילה.

מה לי ולסיקור תחום הלייפסטייל? אנושית היא הגיברת ובא לה לגוון מדי פעם פלוס מה הסיכוי שאי פעם אאפסן את ישבני הדשן בבית מלון תל-אביבי שרחוק 7 דקות נסיעה מביתי? הסכימו נא איתי שזו סיבה לא רעה לשבור שגרת-בלוג ולגבש תשובה לשאלה - איך זה מרגיש ללון במלון בתל אביב?

צ'ק אין
נחתתי ברוטשילד 22 (הממוקם כמה נוח, בשד' רוטשילד 22) בסביבות השעה 6 בערב לאחר יום מתזז במיוחד והגעתי אל דלפק הקבלה בלוק מרוט של אחת שנקלעה בטעות או חיפשה מחסה מפני הגשם הכבד אך עובדי הדלפק התאפקו מלגלגל אותי חזרה אל הרחוב והיו נימוסיים להפליא וכיוון שהיו עסוקים מעט עם אורחים שהגיעו לפני, מיד כובדתי באספרסו קצר של נספרסו אותו לגמתי כגיברת ערירית אך נכבדת על כורסה נוחה ברחבת הלובי גבוהת התקרה והמוארת. כשסיימתי אותו עשיתי צ'ק אין והועליתי לחדרי בקומה השמינית.
הערה - רוב התמונות שצילמתי באותו ערב נמחקו לי מהנייד, מעשה שד, לכן חלק מהתמונות כאן לקוחות מאתר המלון או תמונות היח"צ שנשלחו אלי.

מרוטה, נכבדת ומתעדת.

להמשך קריאה...

ביי ביי, כאבי מחזור, גב וכתף.

לפני הכל - התנצלות: הזנחתי אתכן קצת כי נפלה עלי התקופה העסוקה בחיי - גם עבודת העורכת בסלונה שופינג, גם עבודת הקריאייטיב השוטפת שלי וגם שתי כתבות שהכנתי ל'סגנון' של מעריב גזלו ממני כל דקה פנויה אפשרית ובאמצע הייתי צריכה גם לישון קצת. מיותר, אך נחוץ. אבל הנה אני כאן, לא נטשתי ויש עוד הרבה פוסטים בדרך כי יש לי עוד הרבה מה לספר לכן. 

אז אני פה עכשיו כדי לחלוק איתכן את רשמיי על מוצר מופלא שהגיע לידיי - עד כה לא חלקתי איתכן את העניין המעיב בחיי, שמגיע אחת לחודש ומעלה בי פנטזיות על הגעה למיון באיכילוב והתחברות לאינפוזיית מורפיום נחשקת. אני מדברת על כאבי מחזור נוראיים שאני סובלת מהם כבר שנים ושגורמים לי לשיתוק טוטאלי, התפתלויות על רצפת הבית ותחינה לאלוהי הנשים שיאפשר לי המתת חסד, לפחות עד שהמחזור יעבור. לפעמים אפילו כדור לשיכוך כאבים אינו מסייע והמצוקה גדולה וכואבת. 

עד שגיליתי את מכשיר ה- ActiPatch. 

להמשך קריאה...

הגיברת מתיירת - נוסעת לנפאל וחוזרת

שלום לכם רבותיי, גבירותי ויקיריי, האם התגעגעתם אלי? האם חששתם כי בולען תל אביבי נפער ובלע את יורז טרולי? הרגעו, היעדרותי הממושכת נבעה מנסיעתי לנפאל אשר בינות הודו וסין לעשרים ימים של מזרח הארד-קור. טוב, תשעה-עשר. יום העשרים היה יום של טיסות וטלטלות, או בקיצור 'היום שחוזרים הביתה מחו"ל'.

אז למה נסענו? כי בשלוש שנים האחרונות לא טסנו לשומקום, לא טיילנו ולא יצאנו לחופשה זוגית כלל. היינו עמוסים ועסוקים וכדי לסכם את התקופה הקשה הזו, הגיע יולי האחרון והנחית עליו כאפה, איפה שהכי כואב. אז החלטנו שדי, נוסעים וזהו. אנחנו לא כירורגים בכוננות. אפשר ללחוץ על כפתור הפאוז לעשרים ימים. הכל יכול לחכות. 

כיוון שהטיסה האחרונה שלנו התעופפה לכיוון אירופה, החלטנו שהפעם חייבים לבקר שוב במזרח. חשבנו על תאילנד, קמבודיה או לאוס או שלושתן ביחד אבל לא היה לנו מספיק זמן ולא היה לנו כח לנסיעות ארוכות בין ארצות. רצינו לנוח. ואז עלה רעיון נפאל - מדינה שלא בדיוק נמצאת בראש רשימת המקומות המובחרים עבור צ'ילקס (ומתוך כך לא נתקלנו בהרבה ישראלים), אבל כרגיל, 'ביי דה בוק' לא תופס פה בבית ותוך כמה ימים כורטסנו למהדרין.

אז איך נפאל מסתדר עם צ'ילקס? תתפלאו. קונספט הטרקינג בוטל עוד לפני שהועלה לדיון והוחלף בזה החביב עלינו - היתקעות במקום אחד שממנו קופצים לתיורים באיזור ובחזרה לשכונה. מה עושים בין לבין? כלום. יושבים בשקט, מנקים צ'אקרות, חושבים, מדברים, מסתובבבים, מבינים איפה אנחנו נמצאים, מתיידדים עם האזרחים ומחזקים את הביחד-נס.

להמשך קריאה...

שתי חתונות ולוויה.

לא קל לי לכתוב את הפוסט הזה, שמסביר למה לא הייתי כאן בשבועיים האחרונים, אבל מתישהו הפוסט הזה צריך היה להכתב. וזה לא בגלל המלחמה בחמאס, אלא בגלל שאבא שלי ואני וכל המשפחה שלי הובסנו במלחמה שלנו בסרטן של אבא ואיבדנו איש יקר, ישר וטוב לב, שלא הגיע לו שמחלה כזו מחורבנת תסיים את חייו בגיל 65.

להמשך קריאה...

אוף טופיק - שירים וגם ריקודים.

כשהייתי ילדה, אמא שלי שלחה אותי לחוגי ריקוד שבאייטיז קראו להם 'ריקודי ג'אז' אבל בעצם הם היו ועדיין 'ריקודי פופ', ז'אנר שאני מאוד מאוד מחבבת גם בגילי הקשישותי כי זו המוסיקה שהכי כיף לרקוד אותה. נורא אהבתי ללכת לחוג הריקוד ולרקוד את מדונה, סינדי לאופר ולהיטי שנות השמונים, עד שבגיל 13 בערך עזבתי את חוג הריקוד כי יותר עניין אותי ללכת לחוג דרמה של 'בימת הנוער' ברחובות. ברור, שם היו בנים.

במבט פלאש-בקי לאחור אני יכולה לקבוע בודאות כי כנראה הייתי רקדנית די מוצלחת ושחקנית די כישלונית כי עד היום אני ממש אוהבת לרקוד ולצפות בריקוד ודי נמנעת מהצגות תיאטרון. אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את בנגקוק היא כי ברוב המועדונים מנגנים מוסיקה עכשווית שכאמור הכי הכי כיף להזיז את הטוכעס לצליליה ולעשות ליפסינק לכל המילים. 

ולמה אני מטביעה אתכן בשלולית הנוסטלגיה הפרטית שלי? כי לאחרונה התמכרתי וחרשתי הלוך וחרוש על שני קליפים שקילפו אותי מהעור של עצמי. שניהם עטופים במוסיקה מעולה ובשניהם המוטיב המוביל הוא הריקוד. 

הראשון: Chandelier של סיה, שכן, ספרו לי עוד על כמה היא מדהימה והורסת נפש אחרי שאני מאזינה לה באדיקות כבר מימי ZERO 7 רק שהשנדליר הזה הוא סוג של שיא מוסיקלי של סיה ובודאות כרטיס הכניסה שלה לפנתאון המיינסטרים. השילוש הקדוש הזה של ליהוק גאוני (הילדה מאדי זייגלר מסדרת הריאלטי Dance Moms) כוריאוגרפיה מנסרת לב של ריאן הפינגטון והשיר הענק הזה פלוס אווירה סטנלי קובריקית, אפיל הבובה העירומה והנטושה והתחושה שמספרים לך סיפור מעניין, הוא בעיני הסוד לקליפ מושלם שראוי להיכנס לרשימת הקליפים האהובים והנחרשים ביותר:

להמשך קריאה...

ATOMIC.

לעיתים רחוקות, אני בוחרת לעוף על סטיילינג של אושייה מסוג סלב אשר סיגנונה גורם לי לתקלה חמורה בתיפקוד היומיומי. לא מדובר בהכרח בסטיילינג שהייתי מאמצת בעצמי או שהיה הולם אותי אלא פשוט סיגנון שאני לא יכולה להתעלם ממנו. עשיתי זאת בעבר עם שייחה מוזה המגה אלגנטית, פלורנס וולש הנימפה ויולנדי ויסר האוחזת בסטיילינג אשפתי אך uber שובה.

הפעם, אני בוחרת להתעופף במנהרת הזמן ולהתעלק על סטיילינג העבר של דבי הארי, סולנית להקת בלונדי, ומדוע? כי כפי שתכף תחזו בעצמכן, כל תרכובת מלבושים שנרקחה אי שם בתחילת האייטיז, נראית כאילו הורכבה ממש כיום, בשנות האלפיימז וזאת, אני כמעט משוכנעת, ללא התערבותו של סטייליסט צמוד. לא זכור לי אגב, שנתקלתי לאחרונה בסטיילינג כה מגניב על סלבריקיות מחו"ל ובטח ובטח שלא פה בכנען הדלוחה. ולמה אני מפרפרת? כי אני סולדת מהלוק המהונדס של 'כל שערה במקום' שנראה כאילו הורכב אחרי סדרה של סקיצות שנשלחו מתיבת האימייל של סטייליסט על. לא שאני חלילה מזלזלת בעבודתם של סטייליסטים המהקצעים את חזותם של המפורסמים, אני פשוט לא מצליחה להזדהות עם המראות המוקפדים של השטיחים האדומים או הלוקים המלאכותיים של שוכנות הבמה (ביונסה, ריהאנה וכו'). 

אז עתה, בלי הגיגים מיותרים, קבלו כמה מהתרכובות המלבושיות המופלאות והממש עדכניות של הגיברת בלונדי:

עשור אחורה התאימו את צבע התיק לגוון הנעליים. דבי הארי עושה את זה עם כובע ומשקפיים.

להמשך קריאה...

פינת ליטוף.

אם זו לא הפעם הראשונה שאתן נוחתות בבלוג זה, ודאי כבר הכרתן את דרדקיי היקרים סנופי הגולדן-רטריברית וצוציק הפחתול שמשוכנע כי הוא קיסר של ממלכה אבודה. שניהם אומצו מ'יד שניה' (סנופי ממשפחה שלא רצתה בה וצוציק מפחי הזבל של מתחם בזל) וכיוון ששניהם גדלים בבית גידולה של בלוגרית, גם הם לעיתים מקבלים צ'יפורים ממותגים המיועדים לבעלי חיים.
אספתי כאן כמה וכמה המלצות על מוצרים שקיבלנו ועל אחד שקנינו. מוכנים? יאללה האו ומיאו:

פוף לחיות מחמד מבית מילגה פופים
הכירו את 'יוגידוגי', פוף רביצה לחיות מחמד, פרי שיתוף פעולה בין המותג 'ריבוס' ל'מילגה פופים' שנורא בא לי להתכרבל עליו בעצמי כי הוא כה יפה ונוח (ניסתי בעצמי!). בתחילה, סנופי (ב-פ' רפה) הביעה ספקנות ולא ממש היתה מעוניינת לטפס ולרבוץ עליו, אבל חטיף לכלבים שהונח במרכזו עשה את עבודת השכנוע. הכלבה הפנימה שמעתה יש לה מרבץ משובח להירדם עליו בחדר העבודה של אמא ומאז היא לא זקוקה לשיכנועים וכבר מנמנת עליו באופן עצמאי. אני עדיין לא נרגעת מכמה שזה חמוד.

להמשך קריאה...

אוסקה, אהובתי.

ממש היום, לפני עשר שנים בדיוק, עייפה משגרת החיים של עבודה ולימודים, לקחתי את עצמי ועליתי על מטוס לאוסקה, יפן, עם כרטיס פתוח לשנה וכל הזמן שבעולם. שישה חודשים הייתי שם. לא הרבה זמן אם סוקרים אחורה תקופת חיים שלמה, אבל מספיק זמן בכדי להידבק בחיידק יפן, שכעבור עשר שנים אני יכולה להעיד כי הוא אינו מחלים לעולם. שישה חודשים של חיים מחוץ לפלנטה, שבהם שתיתי הכי הרבה בעולם, צחקתי הכי הרבה בעולם ובכיתי הרבה בעולם. ה'מאמא' הרוסיה במועדון המארחות שבו עבדתי אמרה לי פעם 'אברי באדי קרייז אין ג'פן'  וכמה היא צדקה, כי יפן נכנסת עמוק אל תוך הנפש, מוציאה משם את כל הדרעק אבל גם מחבקת ומטפלת ומשנה אותך מבפנים. השהייה ביפן היתה עבורי לקיחת צעד הצידה מהחיים שלי ונתנה לי את הספייס להיכנס לאיזה סרט שבא לי ולהיות אני כפי שלא הכרתי מעולם. ברגעים הכי הזויים הייתי אומרת לעצמי 'זה לא באמת החיים שלי, אני נמצאת עכשיו בכוכב אחר שלא מתנהג כמו הכוכב שלי' ואיזו כאפה חיובית זו היתה. ודווקא שם, ממש בתחילת הסרט, פגשתי את יפית אהובתי שהפכה לאחות של ממש ונמצאת לצידי כבר עשור. גם אצלה לא ניכר שיפור בהרעלת החיידק. אנחנו עדיין מתגעגעות ליפן וסובלות מאותם סימפטומים של הכאבים הפיזיים האלה בבית החזה כשאנחנו נזכרות באותה תקופה. אני משערת שככה מרגיש געגוע אמיתי.

לאוסקה הגעתי, בלונדינית ושדופה, יום לפני יום הולדת 29 שלי. למחרת לא חגגתי, פשוט משום שליום ההולדת הזה כבר הענקתי לעצמי את המתנה המופלאה ביותר בחיי, אז מה אכפת לי נרות ועוגה. אני עדיין זוכרת את עצמי, מג'וטלגת כהוגן בשש בבוקר של יום הולדתי ה-29, יושבת על החלון שטוף השמש בחדרון האמבטיה של הדירה היפנית הקטנטנה בה נחתתי, מביטה החוצה אל הרחוב ולא מאמינה לאן הגעתי. 

ארבע שנים אחרי שחזרתי מיפן, כשכבר היתה לי תעודת הסמכה לקופירייטינג, התחלתי לכתוב במגזין 'מותק' (ז"ל) שהיה אז המקביל של מעריב ל-GO והעורכת שלי הציעה לי לכתוב על חוויית היפן שלי, וזו היתה הזדמנות מופלאה להעלות את התקופה ההיא על כתב ולשתף. אז היום, אני משתפת גם אתכן בקופי פייסט של הכתבה ההיא, שיצאה לאור במרץ 2008. הוספתי תמונות שלא היו בכתבה וסרקתי אתמול לראשונה (הקוים על התמונות הן באדיבות הסורק העייף שלי):

הירשאיי מאסן (ברוכות הבאות) לפיסה מעברי:

זכרונותיה של גאיג'ין

(*גאיג'ין - ביפנית: בעלת עיניים שאינן מלוכסנות)

(איור: נוני סגול)

להמשך קריאה...