יום שני, אוגוסט 04, 2014

שתי חתונות ולוויה.

לא קל לי לכתוב את הפוסט הזה, שמסביר למה לא הייתי כאן בשבועיים האחרונים, אבל מתישהו הפוסט הזה צריך היה להכתב. וזה לא בגלל המלחמה בחמאס, אלא בגלל שאבא שלי ואני וכל המשפחה שלי הובסנו במלחמה שלנו בסרטן של אבא ואיבדנו איש יקר, ישר וטוב לב, שלא הגיע לו שמחלה כזו מחורבנת תסיים את חייו בגיל 65.


לפני שבועיים בדיוק, ביום שני ה-21.7.14 הפכתי ליתומה מאבא. וכמעט לא היה לי זמן להתכונן לזה. בשלהי אוקטובר 2013 החלו הכאבים המפלחים בבטן, בסוף נובמבר הגיעה האבחנה - סרטן לבלב, אחד מסוג הסרטנים הקשים ביותר לריפוי ובתחילת דצמבר הגיע ניתוח ה'וויפל', שם כה קליל לניתוח כה מסובך שממנו אבא החלים בגבורה רבה. אחרי זה הגיע הכימו המניעתי שנחשב ל'קל' יחסית ומיותר לציין שלא מנע כלום ושלושה שבועות לפני שאבא נפטר,  לאחר עוד אישפוז באיכילוב עקב כאבים עזים בבטן, הגיעה הדיאגנוזה הסופית - יש גרורות בכבד ובריאות. שלושה שבועות.
שלושה שבועות שבהם שהיתי במסדרונות איכילוב יותר מבבית שלי, שלושה שבועות בהם ראיתי את אבא, שגם ככה רזה באופן ניכר מהכימו ה'מניעתי' הופך לשלד אדם, לאבא שנגמר מהכימותרפיה שעכשיו הפכה להרבה יותר קשה, לאבא שלא מסוגל לענות לטלפונים שלי או להודעות הוואטסאפ ששלחתי לו. שלושה שבועות בהם עברנו מתקווה ליאוש, שלושה שבועות שבמהלכם לא ידעתי שבסופם לא יהיה לי אבא, אבל הבנתי בתוך תוכי שזו אפשרות די סבירה.

אבא מת ביום שני. ביום חמישי שלפניו היינו אצל ההורים בבית, הפצרנו בו שיעשן את הקנביס הרפואי שקיבל (אפילו הרופא מאיכילוב המליץ על עישון הקנביס למרות הגרורות בריאות) והכרחנו אותו לקחת את טיפות שמן הקנביס שעזר מעט, עד כמה שמשהו יכול לעזור לאדם גוסס, ניסינו לשכנע שיאכל, שישתה, הכנו לו מיצים, עשינו כל מה שיכלנו כדי להקל עליו, אבל לא ידענו שחמישה ימים לאחר מכן, כבר לא יהיה מה שיעזור.

ביום שני בבוקר אחי שי התקשר והודיע לכולנו להגיע לאיכילוב. אבא כבר לא היה בהכרה, הוא שכב כשמסכת חמצן על פניו, נושם בכבדות ואינו מסוגל לתקשר. ואנחנו הבנו, שאם הוא יעבור את היום הזה, אולי ישארו לו עוד כמה חודשים לחיות, אבל לא יותר מזה. ישבנו ליד המיטה שלו כל היום אבל לפנות צהריים כולם הלכו לאכול ואני נשארתי איתו לבד. לחשתי לו 'אבא, אני אוהבת אותך' וידעתי שאני צריכה להצטלם איתו. כי אולי זו הפעם האחרונה. אבל לא רציתי לצלם אותו. הוא לא היה רוצה שיראו אותו ככה. צילמתי את מה שעשיתי הרבה פעמים באותו יום, היום האחרון בחייו.
בלי פילטרים, בלי עיבוד תמונה, רק רגע אחד אחרון שלי ושלו.
כמה שעות מעטות לאחר מכן, הוא נפטר.


קראתי לפוסט הזה 'שתי חתונות ולוויה' כי מאז תחילת מאי ועד היום, המשפחה המורחבת שלי חזרה ונפגשה בחתונה של בת הדודה שלי טליה ובחתונה של בת הדוד שלי עדי. שתי חתונות שבהן אבא הספיק להיות ולראות את האחייניות שלו נישאות ומאושרות. ואז, לוויה.
קראתי לפוסט הזה ככה, כי בלוויה של אבא, אחי שי הקריא את 'בלוז הלוויה', תרגום של יהונתן גפן לשיר של המשורר האנגלי W.H Auden, אותו שיר מהסרט 'ארבע חתונות לוויה':

"עצרו את כל השעונים, נתקו את הטלפון,
שתקו כלבים נובחים שלופי לשון,
השקיטו פסנתר ותופים, תנו לדממה כבוד,
הביאו את ארון הקבורה והרשו-נא לאבל לבוא. 

קראו למטוסים לעוף מעל לראשינו,
ולצייר בשמיים שתי מילים: הוא איננו.
קשרו סרט אבל על צוארי היונים בכיכרות,
ולשוטרי התנועה, לבשו כפפות שחורות. 

הוא היה הצפון שלי, מזרח ומערב,
יום החול שלי, ימי החג, אביב וסתיו,
הוא היה השיר, הירח, וכל כוכב אשר ראיתי
חשבתי שנאהב לנצח, וטעיתי. 

מי צריך עכשיו כוכבים. כבו אותם.
כסו את השמש, ואת הירח גם.
רוקנו את האוקינוס, עקרו את היערות,
כי מעכשיו שום טוב כבר לא יכול לקרות."

..............................................................................................................................................................
אלבום פרידה.
בחתונה של טליה, בתחילת מאי. כשהיה עוד מסוגל לקום ולרקוד עם אמא שלי.

בחתונה של עדי. מעולם לא עשיתי סלפי עם אבא שלי. כנראה משהו בי הרגיש שאני חייבת. הוא כבר לא היה מסוגל לקום מהכסא, אבל בכוחות על הצליח לאחוז באחד ממוטות החופה. במבט לאחור, הוא כבר נראה מאוד חולה, אבל לא ידענו עד כמה ולמה.

במהלך השבעה, הביא לנו גל, החתן הטרי של עדי מתנה מופלאה ומרגשת - את התמונה הזו, של כל המשפחה ביחד. אולי זו התאורה, אולי זה הרגע המאושר הזה שכל המשפחה שלנו התאחדה ביום שמח לתמונה היסטורית, אבל אבא נראה בה בריא. חודש וקצת לאחר מכן, הוא כבר לא היה.

.The way we were

The way it's going to be. ביום האחרון של השבעה.

..............................................................................................................................................................
השבעה היא תקופת זמן מאוד משונה. את כאילו בחופש, אבל לא ממש, את לא עושה כלום חוץ מלארח ולדבר, מבשלים לך, מגישים לך, דואגים לך, באים לבקר אותך ואת נמצאת בפגישת מחזור בלתי נגמרת. ועדיין, משהו נורא שקרה מרחף מעל כל זה. המשפחתיות הכפויה כביכול, התגלתה לי כמאוד נחוצה, מקרבת ומנחמת. בערב הראשון לאחר הלוויה הסתגרתי בחדר של ההורים שלי. רציתי שכולם ילכו, רציתי הביתה לתל אביב, לא יכלתי להפסיק לבכות. ביום שלאחר מכן ועד לסוף השבעה כבר לא הרגשתי ככה. הרשיתי לעצמי לנחם ולהתנחם.

ואם חשבתי ששבעה היא תקופה הזויה, המציאות הישראלית הוכיחה לי שאין גבול להזיה, כשעל ראשי האבלים נוחתים אזעקות, יירוטים וממ"דים.
החברים היקרים שלי מתל אביב יוצאים גם ברחובות לחדר המדרגות. הממ"ד היה פשוט עמוס מדי.

וכן, אנחנו מחייכים, וגם צחקנו. בשבעה הזו צחקתי כמו שלא צחקתי מאז שאבא חלה. כולנו צחקנו המון. גם אמא שלי. זה פשוט חלק מהדבר הזה שנקרא מוות, אובדן, שינוי אדיר בחיים. כמו שבוכים, ככה צוחקים. נזכרתי בפרק הראשון של 'הכל דבש', כשיעל פוליאקוב יושבת עם חברות בשבעה של אבא שלה ומתפוצצת מצחוק. אז, לא הבנתי איך זה אפשרי, כיום אני יודעת שזה מאסט, אחרת אפשר להשתגע.

מישהו אמר לי בהלוויה 'לא אומרים תודה שבאתם בהלוויה' אבל זה נשמע לי טיפשי לגמרי, כי זה אף פעם לא מובן מאליו שאנשים באים לבקר אותך בשעות הכי קשות שלך. מאוד לא מובן מאליו. ואין לתאר כמה זה עוזר. גם הודעות פייסבוק ששלחו לי אנשים שגם לא הכירו אותי אבל ראו את הפוסטים שלי ניחמו אותי באופן שלא יכלתי לתאר קודם לכן.

ועכשיו מה? עכשיו אני לומדת לחיות בתוך המצב החדש הזה, לעכל, להבין מה זה לחיות את חיי בלי אבא שלי. העצבות על האובדן, לפחות במקרה שלי, לא משתלטת על יומי. אני לא בוכה לפני השינה, אני לא קמה עם מועקה, אבל האבל שלי מתגנב ותופס אותי בהפתעה ובהתכווציות יומיומיות - כשאני רואה גבר בריא בגילו ברחוב או בטלויזיה, כשאני נזכרת ביום האחרון, במשפט של הרופא 'אני מצטער לבשר לכם אבל הוא נפטר', כשאני מבינה שהוא לא יעשה לי יותר לייקים בפייסבוק, שהוא לא יהיה פה בסוף אוגוסט לברך אותי ביום הולדתי הארבעים, כשנלחץ לי הטלפון בטעות ומתקשר לנייד שלו, כשאני כותבת את הטקסט הזה. ואז הממטרות נפתחות. 

אבל אני ממשיכה, אין לי ברירה. אני צוחקת יותר משאני בוכה, אני מאזינה למוסיקה שלי, אני עובדת.
קצת קשה לי להיות בחברת הרבה אנשים מסיבה שעדיין לא מובנת לי אבל אני משערת שגם זה יעבור עם הזמן.
..............................................................................................................................................................
לפני כמה ימים צילמתי את עצמי. גיליתי שקשה לי לחייך באמת ושלמעשה לא ממש בא לי, גם לא לזייף חיוך, אבל החלטתי שאני חייבת לצלם את עצמי, בתקופה המאוד משונה שאני עוברת עכשיו. אולי כדי שכשהחיוך שלי יחזור, אני אסתכל לאחור ואזכר איך זה נראה כשלא מצליחים לחייך באמת.

אבל יקירותיי, זה לא אומר שהפוסטים הבאים לא יהיו כמו תמיד, על אופנה וקוסמטיש ושטויות עם הרבה קישוקושים והגיגים ועם הרבה שמחה והומור. כי פשוט אין ברירה. אסור למות כשאתה עדיין בחיים והעצב יהיה שם עם או בלי דיכאון עמוק, אז עדיף לא לבחור באופציה הגרועה ביותר.

ואתן שם, שיש לכן עדיין אבא או אמא, או את שניהם, אל תשכחו לחבק ולנשק אותם באמת, לדבר איתם באמת ולהגיד להם כמה אתן אוהבות אותם. כי מתישהו, ואני מקווה שעוד המון  המון זמן, אבל מתישהו הם לא יהיו יותר.

להתראות בפוסט הבא, ממש בקרוב,
וצ'או, בלות.



אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...