יום שלישי, ינואר 27, 2015

הגיברת מתיירת - נוסעת לנפאל וחוזרת

שלום לכם רבותיי, גבירותי ויקיריי, האם התגעגעתם אלי? האם חששתם כי בולען תל אביבי נפער ובלע את יורז טרולי? הרגעו, היעדרותי הממושכת נבעה מנסיעתי לנפאל אשר בינות הודו וסין לעשרים ימים של מזרח הארד-קור. טוב, תשעה-עשר. יום העשרים היה יום של טיסות וטלטלות, או בקיצור 'היום שחוזרים הביתה מחו"ל'.

אז למה נסענו? כי בשלוש שנים האחרונות לא טסנו לשומקום, לא טיילנו ולא יצאנו לחופשה זוגית כלל. היינו עמוסים ועסוקים וכדי לסכם את התקופה הקשה הזו, הגיע יולי האחרון והנחית עליו כאפה, איפה שהכי כואב. אז החלטנו שדי, נוסעים וזהו. אנחנו לא כירורגים בכוננות. אפשר ללחוץ על כפתור הפאוז לעשרים ימים. הכל יכול לחכות. 


כיוון שהטיסה האחרונה שלנו התעופפה לכיוון אירופה, החלטנו שהפעם חייבים לבקר שוב במזרח. חשבנו על תאילנד, קמבודיה או לאוס או שלושתן ביחד אבל לא היה לנו מספיק זמן ולא היה לנו כח לנסיעות ארוכות בין ארצות. רצינו לנוח. ואז עלה רעיון נפאל - מדינה שלא בדיוק נמצאת בראש רשימת המקומות המובחרים עבור צ'ילקס (ומתוך כך לא נתקלנו בהרבה ישראלים), אבל כרגיל, 'ביי דה בוק' לא תופס פה בבית ותוך כמה ימים כורטסנו למהדרין.


אז איך נפאל מסתדר עם צ'ילקס? תתפלאו. קונספט הטרקינג בוטל עוד לפני שהועלה לדיון והוחלף בזה החביב עלינו - היתקעות במקום אחד שממנו קופצים לתיורים באיזור ובחזרה לשכונה. מה עושים בין לבין? כלום. יושבים בשקט, מנקים צ'אקרות, חושבים, מדברים, מסתובבבים, מבינים איפה אנחנו נמצאים, מתיידדים עם האזרחים ומחזקים את הביחד-נס.



לפני שמתחילים - זהו לא פוסט תיורי ולא תהיה כאן נבירה בפרטי פרטים, הכיצד להגיע ושעות פתיחה, אלא סקירה כללית, בעיקר בתמונות של איפה הייתי ומה עשיתי. כל התמונות (הרבות) בפוסט הזה צולמו בסמסונג ישן, אייפון ומצלמת אולימפוס דיגיטלית. 

אז הגענו לקטמנדו. וואט טו דו?

מממ... לא כל כך מהר. טסנו לטורקיה, חיכינו במשך חמש שעות בטרמינל לטיסת הקונקשן ובשמונה בערב, שעון איסטנבול, עלינו על טיסה לקטמנדו. בשש בבוקר הגענו אליה, או יותר נכון אל השמים שלה. העיר היתה מכוסה במעטה ערפל עבות, מה שאילץ את הטייס לחוג כשעה מעל העיר, להבין לבסוף שאין אף אחד במגדל הפיקוח בנמל התעופה 'טריבובן', ואז לטוס במשך שעה וחצי לניו דלהי, לחכות שם חצי שעה ואז להמריא שוב לקטמנדו. אבל היי, בסוף הגענו.


נפאל, ממעוף המטוס.

לפחות היה נוף.
מתחת לכל הלבן הזה התחבאה קטמנדו.

מעולם לא הייתי במזרח הבלתי מפנק. יפן מפנקת יותר מהמערב ותאילנד היא ממש, אני חוזרת ומדגישה, ממש לא עולם שלישי. בנגקוק למשל, מעפילה בפסיליטיז ובעושר שלה על רבות מהערים המערביות ובטח תל-אביב,
בהודו טרם הייתי אבל לפי מיטב הבנתי, נפאל היא סוג של 'מיני הודו', רק יותר נקיה ומלאה בנפאלים ששונים בתכלית מההודים (כך הבנתי) ומאוד לא אוהבים את ההשוואה ביניהם. הם גם לא ממש דומים. מתוך כך, ציפיתי ללאטמה תרבותית והסתגלות לא פשוטה למקום שהוא עולם שלישי מובהק, אבל ידעתי שהבחירה היא מצומצמת - או לקבל שיער לבן או להירגע. בחרתי באופציה השניה וכבר בדרך משדה התעופה למלון, כשהוצפתי במראות של בניינים מטים לנפול, דרכים לא סלולות, אפס מדרכות והררי אנשים, לא יכלתי להפסיק לחייך. כי מתישהו בחיים, צריך לעבור חוויה בלתי-איסטניסטית ולחשוף את עצמך לצד הפחות מושקע של הגלובוס ואני שמחה שזו היתה הבחירה שלי, כמה חודשים לאחר שסגרתי ארבעים.

לא הצטרפנו לדאעש. מסכת אף-פה היא בגדר חובה בקטמנדו, גם כשנוסעים בטקסי. יש כזה מחסור בתחבורה ציבורית שהכביש מפוגז באופנועים, קטנועים ומכוניות. אבל תראו! שלי ורודה!

קטמנדו נראית בתחילה כעירבוב אינטנסיבי של אנשים, אופנועים, מכוניות, משאיות, זיהום אוויר נוראי ובלגן בלתי מאורגן - והיא אכן כזו. אבל המתחם שבו בחרנו 'לגור' שנקרא ט'אמל, הוא מובלעת שקטה יחסית ודי שונה ב'לוק אנד פיל' שלה משאר העיר. הט'אמל קצת מזכיר בעיקרון את הקוואסן של תאילנד - זהו מתחם המלונות שבו רוב התיירים מתאחסנים ומבלים ושם נמצאות החנויות שמוכרות (בזול!) את ציודי הטראקים והביגוד המחמם. רובו אגב, מגיע עם הלוגו של חברת NORTH FACE, אם כי תשעים אחוז מהסחורה היא חיקוי מרשים ('גוד קופי'), או בשמה הבלתי רשמי: NORTH FAKE. אגב, לגמרי גוד קופי, ברוב המקרים האיכות אינה נופלת מאיכותה של הסחורה המקורית.

מעיל ה'נייקי' החדש שלי (עלה כ-15$) - שלא תתבלבלו, מדובר במעיל פצצתי ביותר.

מלבד מעילי פוך וכאמור ציודי טראקינג, אין למצוא אופנה בכל נפאל כולה. והאמינו לי, בדקתי. הייתי בכל רחוב קניות, קניון ומרכז בערים הראשיות ביותר ולא הייתי מסוגלת לקנות כלום. אני. לא קונה כלום. כלוםםםם. הסחורה כה עלובה בדגמיה ובדיה שאי אפשר אפילו להתפשר או להוציא מההקשר. נאדה. יוק. אבל אבל - לא כך בחנויות המוכרות את בגדי הקשמיר והפשמינה. שם אפשר למצוא סריגים חלומיים, צעיפים רכי צמר ומיני עטיפות גוף רכות ומחממות שיחסית לאיכותן המדהימה מחיריהן שפויים. כך למשל, רכשתי שתי שכמיות העשויות 100% צמר קשמיר ב-35$. הכי מחירים של איביי.

עוד לא הצטלמתי עם השכמיות אז כפיצוי, קבלו את סוודר הקשמיר החדש: רך, מחמם בגזרה מצוינת ובאיכות מעולה. איך אני יודעת? כיבסתי ביד (בעדינות!), ייבשתי והנ"ל חזר לצורתו ומרקמו המקוריים.



מה עשינו בקטמנדו:

Swayambhu, מקדש הקופים
שאם רוצים להגיע אליו, יש לטפס 365 מדרגות הנטועות רוכלים, מאמינים וכאמור, המון קופים. תחושת הניצחון כאשר מגיעים לבסוף למקדש, בהחלט שווה את הטיפוס. וכמובן, הנוף המרהיב, האנשים המעניינים והמבנים העתיקים והמרשימים.

מגג המלון, המקדש נראה רחוק ומרוחק, אבל למעשה הוא נמצא במרחק רבע שעה הליכה מהט'אמל. הוא פשוט מאוד גבוה.



מדגימה טיפוס מדרגות באוויר דליל.

זקנה זקנה, אבל הגיע לפניי.


קופה מסוג גיברת.
זוג קופים השרויים באופוריית ניצחון קלה ומצ'פרים עצמם בקפה שהוגש להם עם...פופקורן. אגב לפני שאני שוכחת - הקפה בנפאל מעולה. בנוסף, הנפאלים היו משוכנעים שנועם רוסי (לא מאוד רחוק מהאמת) וחלקם סבר כי אני ספרדיה וגם בזה הם לא ממש טעו. אבל היו כמה נפאלים שהיו בטוחים שאני... נפאלית! היוש ג'ינגס חאן, יפה לך שהחיילים שלך ביצעו זממים באימותיי הקדמוניות.

ולבסוף - קוף.

ועוד קצת ממקדש הקופים:


האכלת בזים. ראיתי את זה קורה, זה עוצמתי באופן שקשה לתאר.




והעיניים, עיני בודהה.

בודנאת Buddhanet
הסטופה הטיבטית-בודהיסטית הגדולה ביותר בנפאל שנמצאת בכיכר שלווה שבהיקפה חנויות, מסעדות ובתי מלון אך בעיקר שקט ואנרגיות בודהיסטיות טובות. 

בודהה מחדש אייליינר
הנזיר שקנה את הנייקי שלו. והתאים אותן לגלימה.
הסטופה של בודהנת. מתפללת לשלומי.
מסובבת פעמוני תפילה. לא הפכתי לבודהיסטית, אני פשוט מחבבת דתות שלא חושבות שאלוהים כועס עליך מהרגע שנולדת.


בינות הבמבי. זיכרו את הסוודר, הוא יחזור בהמשך עם קוריוז משעשע.

כיכר דורבר Durbar Square
בנפאל יש כמה וכמה כיכרות בשם דורבר, שמשמעותו 'רחבה שיש בה ארמון' ואכן שוכן בה ארמון הממלכה הישן (החדש נמצא לא רחוק משם) וכמובן, מקדשים סוחרים וערב רב של אנשים מהמון ארצות.


סמוסה, אהובתי ועוד מיני מעדנים מטוגנים טרי-טרי שמוגשים בנייר עיתון, ולא כי זה קונספט מגניב.

פסל האל 'האנומן' ההינדי. צורתו במקור היא של קוף, אבל כיסו אותו בכל כך הרבה קישוטים ופצ'קראיי, שלי זה נראה כמו ברוכים הבאים למקדש האל קרמיט.
אי אפשר לטעות כשמצלמים ילדים במזרח הרחוק. תמיד זה נראה כאילו יש להם סיפור מיוחד.


העיר העתיקה של בהקטפור Bhaktapur  
אמנם לא בקטמנדו, אבל לא רחוק, 25 ק"מ ממנה, נמצאת בהקטפור, אחת מבירות נפאל הקדומות שכמו ירושלים העתיקה, נמצאת במתחם מוקף חומה ובתוכה אינסוף מקדשים, בתי מגורים, חנויות, מסעדות ובתי מלון אשר אינם גורעים מהאותנטיות שלה. אפשר להסתובב במשך שעות בכיכרות המקדשים ובסמטאות המפותלות ולא לשבוע מההליכה אחורה בזמן ומהמראות הכה מיוחדים האפופים בגוון החמרה של המבנים העתיקים.






כשמזרח פוגש מערב. סוג של.




על גגות בהקטפור. ברקע, אחד מרכסי ההימלאיה.




As I was sayin'


תראו מה זה - את קונה סוודר בארץ כדי שיהיה חם בטיול, את מסתובבת בבהקטפור ולפתע את נתקלת בנערה נפאלית שלובשת את אותו סוודר בדיוק, רק כחול.

מה עוד עשינו בקטמנדו: 

אכלנו אוכל מדהים, רובו צמחוני כי הוא מרגיש כמו מנות שף וכה משביע שאין צורך באכילת בשר.

חגגנו את כניסת 2015 וכן זו אני שצועקת ברקע בהתלהבות.

עשינו קפה ותה במקומות שהיו שיקים להפתיע. כאן במאפיית/בית קפה 'פומפרניקל'.

וגם במקומות הרבה פחות פנסיים כמו דוכן התה/קפה קטן בסמוך למלון, שם אפילו התה חריף ואפשר לדבר עם נערי קולג' חמודים בני 16 ולקבל מושג קטן על החיים האמיתיים של נוער נפאלי עירוני.

בהודו ונפאל מאוד מקובל לחבק את החברים שלך, גם אם אתה לא גיי.


קיווינו שלא תהיה הפסקת חשמל. לא ממש עבד, היו לפחות שלוש ביום. לא פלא.

ישבנו ובהינו באקווריום האנושי שחלף על פנינו.

המלון שלנו - International Guest House
ונתחיל במה שחשוב - הכירו את קאלי-הכלבה-הנפאלית, כלבת המלון הנאמנה. יש בערי נפאל המון כלבי רחוב, אך הם לא מסתובבים בחבורות, אלא תמיד נמצאים ליד האנשים, קצת דומה לחתולי הרחוב של תל אביב. גם כאן האנשים דואגים להם לחתיכת בד לשכב עליה, חבישת פצע כשצריך ואוכל. רובם לא נראים רעבים והם נעים בין אמפתיה גמורה לידידותיות וחביבות כלפי העוברים והשבים. לא ראיתי כלב רחוב שנראה חולה או מסוכן.

קאלי קידמה את פנינו בבוקר טוב והיתה יצור חיובי וידידותי - חוץ מכשהונח לפניה המאפין היומי שלה. כשהיה לה מאפין, לא היה עם מי לדבר. לא מתייחסת.
קאלי שומרת על המלון. חביבה וידידותית.
לקאלי יש מאפין. לא מתייחסת.

ב'אינטרנשיונל גסט האוס' לנו את כל הלילות בקטמנדו גם כשהגענו אליה וגם כשחזרנו בסוף הטיול. בדומה למלונות הסבירים יותר בקטמנדו, ככל שהמחיר עולה כך גם איכות החדרים משתפרת. אני לא הסכמתי בשום אופן להתכלב כבת עשרים ולנום בינות שיחי עובש ולכן לקחנו חדר עם מזגן שעלה כ-20$ ללילה (נשמע לכם יקר? תחשבו על לילה בצימר בצפון ועכשיו תחשבו שוב). המלון עצמו יפהפה ומעוצב בסגנון אוריינטלי-קולוניאלי, הצוות נעים ויעיל ויש ארוחת בוקר הכלולה במחיר ואף הסעה משדה התעופה על חשבון הבית. שהינו בו קצת יותר מהמתוכנן כי שנינו חטפנו צינון עצבני (שעד עכשיו לא עבר לגמרי, כמו כל צינון שחוטפים במזרח) והיינו חייבים לנוח ולהבריא. וממש התאהבנו בחדר שלנו. אז הטלויזיה היתה קצת ישנה וכל גוונים האדומים בה נראו כמו ורוד פוקסייה (מה רע) והמזגן שלא נוקה מזה עשור לא תמיד חימם, נו אז מה, אז קופאים קצת, אבל המיטות נוחות, הכל נקי ומסודר, המיקום נוח ושקט, אז נשארנו.







לכל מלון, גג מגניב משלו.

ואז עלינו על ואן לפוקהרה Pokhara
נסענו ב'ואן' שהוא סוג של מונית שירות וכמובן היינו הזרים היחידים בנסיעה בת חמש השעות. רוב התיירים יוצאים השכם בבוקר ב'טוריסט באס' שיוצא בשבע וחצי בבוקר אבל אנחנו, כאמור, לא עושים מה שכולם.

ב'תחנה' של מוניות הואן בקטמנדו, ראיתי לראשונה בחיי, עוני אמיתי מהו. 

ילדים יחפים בקור, משחקים בשלולית. לא היה עלי כסף קטן כשהם קלטו אותי יושבת בתוך הואן והגיעו לבקש נדבה, אז נתתי להם כמה חטיפי אנרגיה שהיו לי בתיק. העיקר שיאכלו משהו.

פוקהרה Pokhara
פוקהרה היא עיר הנופש של נפאל שנמצאת על גדות אגם Phewa Lake וצופה לרכס ההימלאיה, אותה עיר ממנה יוצאים לטראקים על הר האנפורנה. השתכנו במלון Eco Resort, הפעם מלון חדש יחסית, עם חדרים חמים גם כשלא מפעילים את המזגן ונוף מהאגדות. בגלל שהזמנו שישה לילות מראש, שודרגנו לחדר הגבוה ביותר בקומה החמישית, החדר שצמוד אליו גג וממנו אפשר להשקיף על האגם, פגודת השלום, הר האנפורנה ופיסגת הר ה'פיש טייל' (Fish Tail) שאותו כיניתי 'הר גלידת הוניל הביישן'. תכף תראו למה. 

בבוקר הראשון ראיתי רק עננים וערפל. שום הר. אבל ביום השני נועם העיר אותי ואמר לי 'כדאי לך לקום ולצאת החוצה, הגיע אורח חשוב' וכשיצאתי, כמעט נפלתי על הטוסיק מתדהמה. 

וזה מה שחיכה לי בחוץ:
 בשבוע ששהינו בפוקהרה, ההרים החליטו להפסיק להיות ביישנים ודאגו כמעט מדי יום שהעננים לא יכסו אותם. אז אמנם טיפסנו חמש קומות ברגל כחמש פעמים ביום (וכעת אני שוקלת התמודדות בתחרות תחת הברזל לשנת 2015) אבל היה שווה. ממש שווה. למה אין מעליות? כי הבניינים נבנים בידיים, ללא מנופים והאמינו לי, אתם לא רוצים להיתקל בהפסקת חשמל שנמשכת שעתיים, בתוך מעלית.

אז פוקהרה היא סוג של עיירת נופש. היא חמה יותר מקטמנדו, נקיה ומסודרת ממנה ופסטורלית כעיירה באלפים של שוויץ. ממנה כאמור, יוצאים הטרקרים לטיפוס על האנפורנה או ל'סקיי-גלייד', אותם מצנחים ממונעים שאיתם חגים מעל העיר והאגם. במסגרת קונספט הצ'ילקס ויתרנו על שני התענוגות הנ"ל והעברנו זמננו באכילת מנות מקומיות מסעירות בלוטות, לגימת משקאות חמים אל מול האגם ושיטוטים בעיר על האופנוע ששכרנו במחיר ה'מופקע' של חמשת הדולרים ליום. מסוכן? ממש לא. ראשית, האופנועים מתוחזקים להפליא ויציבים כרכב 4X4 גם בדרכים לא סלולות בעליל ובתכלעס, מעולם לא עלינו על מהירות של 35 קמ"ש - כי כולם נוסעים במהירות הזו, בטח בתוך העיר. אמנם, חוקי התנועה שונים לגמרי מבמערב אבל ברגע שקולטים את העניין (ציפצופים משמעותם אינה 'עוף לי מהדרך' אלא 'שים לב, אני עוקף', או 'היזהר, אני מגיע מעבר לסיבוב') הרכיבה הופכת לכיופית מאין כמוה.




המשפחה ההודית הזו עמדה על גג המלון הצמוד לגג 'שלנו' ולא שמה לב שאני מרגלת אחריה ומצלמת אותה. תגידו פניר!


גם כלבי רחוב זוכים לחיבה מתושבי המקום.


הלייק סייד של לייק פוואה.

נסענו לבקר בפגודת השלום העולמי World Peace Pagoda.
פגודת השלום שגם אותה ראיתי יום יום מחלון חדר המלון ולמעשה מכל מקום שנמצא על הלייק סייד בפוקהרה, היא סטופה בודהיסטית (נקראת גם 'שאנטי סטופה') שהוקמה במאה שעברה על פי תכניתו של נזיר יפני אשר הקדיש את חייו לבניית פגודות שלום ברחבי העולם. אותן פגודות משמשות כמרכזים רוחניים המזמינים אליהם את בני כל הגזעים והדתות ומטרתם קידום שלום ואחווה. הפגודה ניצבת על ראש הר גבוה ואם חשבתי שטיפוס יומי של חמש קומות הוא כיבוש פסגה מרשים, הרי שהעלייה אל ראש ההר היתה מאתגרת ביותר. אמנם, את מרבית הדרך עשינו על האופנוע, אבל מתישהו הכביש נגמר ואז מתחילות המדרגות אל הרקיע. אין דרך חלופית להגיע אל הפגודה וחייבים לטפס וזאת, כשהאוויר דליל יותר בגלל הגובה.
אבל גם במקרה הזה, היה מגה שווה.

הפגודה, כפי שרואים אותה מהלייק סייד בפוקהרה.

מטפסת ומצלמת.
מגיעה!


מצלמת.


מביטה מגבוה על פוקהרה והאגם.
מצטלמת עם ידיד 
ועושה סלפי עם טיקה מרוחה. איפה קיבלתי את הטיקה הזו? מיד תדעו.

בדרך לפגודת השלום, עוצרים במערת גופטשוור מהדב Gupteshwor Mahadev Cave
כמה דקות לפני שהגענו לכביש העולה לפגודה, ראינו מהכביש שער משונה באמצע מרכז מסחרי והחלטנו לעצור. כשעברנו את השער, הבנו שאנחנו בפתחה המוטרף של מערה משונה בת כ-600 שנים המוקדשת לאל שיווה. יש המאמינים שהמפל המסתתר בעומקה של המערה הינו התגלמותו של שיווה בכבודו ובעצמו אך אם אכן כך הדבר, קשה היה להבחין כי די חשוך אי שם בבטן האדמה. החוויה היא מעט קלסטרופובית אבל מסקרנת. במערה עצמה אסור לצלם אז צילמתי את הפתח ושני פסלי קיר מתוך עשרות שמעטרים את הכניסה למערה.




ביציאה מהמערה, עמדה נפאלית קשישה שטבעה את הטיקה במצחי ושמה לי בכף היד עלי כותרת וזרעים של פרח הלוטוס.

סרנגקוט - התצפית הכי טובה על רכס ההימלאיה
במצפה של הכפר סרנגקוט, כעשרים דקות נסיעה מפוקהרה נמצאת נקודת תצפית מגה מעלפת על רכס ההימלאיה ומפגש נוסף ומשמח עם הר הפיש-טייל, חבר הגלידה האגדי מהקומה החמישית. תה מתוק מול הנוף הזה וניתן להבין למה אנשים נתקעים במזרח ומתאפסנים באשרם.






מה עוד עשינו בפוקהרה?
עשיתי מניקור בסטנדרטים שונים לגמרי ממה שאנחנו המפונפנות פה רגילות אליו. למניקוריסטית היתה ערכת מניקור שאפשר לקנות בחנויות סידקית באלנבי, גיגית המים עם סבון הונחה ע-ל-י, התנאים היו בסיסיים ביותר, אבל יצאתי עם ציפורניים נקיות, חזקות ומטופלות. הכי-שווה-חמש-דולר.


ביקור בכלבו היחיד בפוקהרה. לא היה שם ממש מה לקנות אבל אגף הצעצועים היה מלהיב ביותר.


אכלנו עוד אוכל שעוצם את העיניים מתענוג. בתמונה - דוסה במסעדת 'פונג'בי' הצימחונית. היה גן עדן בבטן.



מסעדת פונג'בי. חותמת על כל מילה.


מדי יום, אומרים שלום והכל בסדר למי שבבית.


שתינו קפה בשיינקין. I kid you not.




התאמנתי בלצלם ציפורים


עשיתי ניקוי צ'אקרות אצל באבא המקסים.


הסתובבנו.


עשיתי פוזות קלישאתיות על שפת האגם.


התגעגתי אל סנופי אז התעללתי קצת בבנג'ו, הגור המתוק של בעלת המכבסה מתחת למלון.


צילמתי סבתוש הודית מכינה צ'פאטי.

וזהו, חזרנו לשלושה ימים נוספים בקטמנדו והתעופפנו חזרה אל TLV. בתמונה: 'תחנת האוטובוס'. חירבה חירבה, אבל עם נוף של פאזל אלף חלקים.

בערב האחרון בקטמנדו עשינו סיבוב אחרון בט'אמל לפני שנתחיל להתגעגע אליו. קפה אחרון? נועם שאל כשעברנו על פני בית קפה שטרם ביקרנו בו ונראה מגניב. אז נכנסנו ל-New Orleans Cafe המקסים והספקנו לראות סוף של הופעה חיה ומענגת של מוסיקה נפאלית עם טוויסט ג'אזי. אחרי שהם ירדו התברר כי עכשיו יש ערב מיקרופון פתוח, עם בעל הבית שמנגן בגיטרה ומי שרוצה מצטרף. ברור שהצטרפתי. הנה התעוד הקצרצר אך מרשיע:
לצפייה בסרטון לחצו על התמונה. אין ספק שהיה זה סיום מושלם.

יש עוד המון תמונות, עשרות סיפורים ומיליון חוויות, אבל קצרה יריעת הפוסט מלהכיל, אז כמה מילות סיום וחוזרים למציאות: נפאל היא קסם. היא גם עלובה וגם מהממת, היא זולה אבל לא קלה, הנפאלים הם אנשים מקסימים, עדינים וישרים. והמזרח, כמו שהוא תמיד עושה, יושב על הרגש, מטפח אותו, חושף אותו. אני כל כך שמחה שנסעתי.

במהלך הטיול, כתבתי בכל ערב שבע קטנות על נפאל בפרופיל הפייסבוק שלי, שבעה סעיפים קצרצרים על החוויות שלי מהיום שעבר. הייתי בטוחה שאף אחד לא יקרא את הלירלורים הללו, אבל קיבלתי המון תגובות מאנשים שסיפרו לי שהם ממש מחכים לפוסטים הללו (מה??) אז אתן/ם מוזמנות/ים להיות חברות/ים שלי, לגלול קצת אחורה ולקרוא את הגיגיי כאן.

And if you were to ask me
After all that we've been through
Still believe in magic
Oh yes I do
Oh yes I do
Yes I do
Oh yes I do
Of course I do
(Magic, Coldplay)

ובברכת שנזכה לגלות מקומות קסומים,
צ'או ונמסטה, בלות.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...