אוסקה, אהובתי.

ממש היום, לפני עשר שנים בדיוק, עייפה משגרת החיים של עבודה ולימודים, לקחתי את עצמי ועליתי על מטוס לאוסקה, יפן, עם כרטיס פתוח לשנה וכל הזמן שבעולם. שישה חודשים הייתי שם. לא הרבה זמן אם סוקרים אחורה תקופת חיים שלמה, אבל מספיק זמן בכדי להידבק בחיידק יפן, שכעבור עשר שנים אני יכולה להעיד כי הוא אינו מחלים לעולם. שישה חודשים של חיים מחוץ לפלנטה, שבהם שתיתי הכי הרבה בעולם, צחקתי הכי הרבה בעולם ובכיתי הרבה בעולם. ה'מאמא' הרוסיה במועדון המארחות שבו עבדתי אמרה לי פעם 'אברי באדי קרייז אין ג'פן'  וכמה היא צדקה, כי יפן נכנסת עמוק אל תוך הנפש, מוציאה משם את כל הדרעק אבל גם מחבקת ומטפלת ומשנה אותך מבפנים. השהייה ביפן היתה עבורי לקיחת צעד הצידה מהחיים שלי ונתנה לי את הספייס להיכנס לאיזה סרט שבא לי ולהיות אני כפי שלא הכרתי מעולם. ברגעים הכי הזויים הייתי אומרת לעצמי 'זה לא באמת החיים שלי, אני נמצאת עכשיו בכוכב אחר שלא מתנהג כמו הכוכב שלי' ואיזו כאפה חיובית זו היתה. ודווקא שם, ממש בתחילת הסרט, פגשתי את יפית אהובתי שהפכה לאחות של ממש ונמצאת לצידי כבר עשור. גם אצלה לא ניכר שיפור בהרעלת החיידק. אנחנו עדיין מתגעגעות ליפן וסובלות מאותם סימפטומים של הכאבים הפיזיים האלה בבית החזה כשאנחנו נזכרות באותה תקופה. אני משערת שככה מרגיש געגוע אמיתי.

לאוסקה הגעתי, בלונדינית ושדופה, יום לפני יום הולדת 29 שלי. למחרת לא חגגתי, פשוט משום שליום ההולדת הזה כבר הענקתי לעצמי את המתנה המופלאה ביותר בחיי, אז מה אכפת לי נרות ועוגה. אני עדיין זוכרת את עצמי, מג'וטלגת כהוגן בשש בבוקר של יום הולדתי ה-29, יושבת על החלון שטוף השמש בחדרון האמבטיה של הדירה היפנית הקטנטנה בה נחתתי, מביטה החוצה אל הרחוב ולא מאמינה לאן הגעתי. 

ארבע שנים אחרי שחזרתי מיפן, כשכבר היתה לי תעודת הסמכה לקופירייטינג, התחלתי לכתוב במגזין 'מותק' (ז"ל) שהיה אז המקביל של מעריב ל-GO והעורכת שלי הציעה לי לכתוב על חוויית היפן שלי, וזו היתה הזדמנות מופלאה להעלות את התקופה ההיא על כתב ולשתף. אז היום, אני משתפת גם אתכן בקופי פייסט של הכתבה ההיא, שיצאה לאור במרץ 2008. הוספתי תמונות שלא היו בכתבה וסרקתי אתמול לראשונה (הקוים על התמונות הן באדיבות הסורק העייף שלי):

הירשאיי מאסן (ברוכות הבאות) לפיסה מעברי:

זכרונותיה של גאיג'ין

(*גאיג'ין - ביפנית: בעלת עיניים שאינן מלוכסנות)

(איור: נוני סגול)

להמשך קריאה...

הגיברת יוצאת אל הלילה

בהיותי פדלאה ארץ ישראלית מצויה, אני מתעצלת בדרך כלל גם לצאת לבלות בעיר. חבר כבר יש לי אז אין לי מה לחפש בחוץ, ונראה לי שלפני שפגשתי אותו שתיתי אלכוהול בכמויות שיכולות להרוג היפופוטם, אז אפשר להגיד שדי מיציתי את הנושא. אך ביום חמישי האחרון חרגתי ממנהגי המתבדל (והעצל) ושינעתי את ישבני לעבר מסיבת האפטר של קסטרו ב'מילק' (הברקפסט לשעבר).

היה שווה להשקיע במלבושים:

אוברול, חגורה, שרשר, נעליים: בנגקוק

קלאץ': אקססורייז

הכובענית המצ'וגעת.

סיכת הכובע, מבנגקוק.

הו, אני כה בוהמיינית.

הטבעת מ'יער הפיות', העגילים של אוליבר וובר מגרמניה (האיפור של מאק)

תודה לקבלה'לה שצילמנה.

והנה אני ואורי לב הסטייליסט (של פראדה!) והדייט שלי לערב זה בתמונה שגיליתי במקרה בפייסבוק.

שיהיה שבוע פארטיות

וצ'או, בלות.

להמשך קריאה...