יום שישי, מאי 28, 2010

לזכרה.

זה שיר פרידה
אז בואי רק אמרי שלום
אני אומר תודה-
ואת יודעת שחלום
סופו להתגשם
אני אומר תודה-
ואחר כך נושק.

(שלמה ארצי, שיר פרידה)

הפוסט הזה מוקדש לתרצה גרנות, הסיבה היחידה להיותי פה היום והמורה האהובה שלי שהלכה לעולמה אמש והיא חסרת גיל. אתם בטח מכירים אותה דרך המילים והמשפטים שלה שכולנו מכירים וזוכרים כמו 'טיטולים', 'אם שותים לא נוהגים - בשביל זה יש חברים', 'אלימות – זה לא ייגמר אם לא תספר' ועוד רבים וטובים.

תרצה לימדה אותי את כל מה שאני יודעת על כתיבה, פרסום, קופירייטינג ואינטואיציות. אבל היא בעיקר האמינה בי וגרמה לי להאמין בעצמי.

המפגש הראשון שלי עם האישה הגדולה הזו שהיתה רזה כמו ילדה קטנה היה לפני כמה וכמה שנים. נועם בדיוק נרשם לקורס קופירייטינג ב- ACC, בית הספר המיתולוגי שלה והביא הביתה שיעורי בית מרתקים ושלל סיפורים על הבלונדינית המטורפת וחדת הלשון והאבחנה. ואני, שהייתי אז בתקופה הכי תקועה בחיים שלי, התקנאתי קצת. לכן רבה היתה שמחתי כשגיליתי שתרצה פותחת סדנת כתיבה חדשה שקוראים לה 'טאבולה ראסה'. נרשמתי וחששתי – מה יהיה עם אחלוק את הסדנה עם התלמידים השנונים והמלומדים של תרצה? אני בטח אעלם, יגחכו עלי, אני אכתוב הכי גרוע.

ההיפך הגמור קרה. האנשים היו מקסימים, הקבוצה היתה קטנה ומפרגנת, עם חלקם אני בקשר עד היום, ומהרגע הראשון שנחתתי בסדנה יצאו מהעט שלי דפים על דפים שכנראה חיכו שנים להיכתב. תרצה שאלה אותי כבר בשיעור הראשון 'מאיפה באת לי'? והעניקה לי את השם ג'פאן, כי סיפרתי בסבב ההיכרות שבדיוק חזרתי מארץ השמש העולה.

וזה היה היום ששינה את חיי.

הייתי אז אחרי חודשים מייגעים ומתסכלים של חיפוש ואי מציאת עבודה, חוסר מעש ויאוש כללי כשתרצה זימנה אותי לפתע לפגישה במשרדה, ושאלה אותי תוך כדי שאיבת חצי קופסת מרלבורו אדום אם בא לי לעבוד אצלה ולהיות העוזרת האישית שלה ומנהלת הקורסים של בית הספר לפרסום. לא חשבתי פעמיים.

העבודה לצידה היתה מאתגרת, לא קלה ומלווה בהמון עוצמות רגש. שלי, שלה, של התלמידים, אבל גם מלאה באהבה, באכפתיות, במעורבות בחיים האישיים שלה, בלהכיר את הבן שלה מתן וללמד אותו איך ממלאים חשבונית, ללכת לדני בעלה לשעבר לדירה ולהקליט סאונדטראק למשימת סרטון פרסומת, בשיחות הארוכות עם גיא, בן הזוג שלה שלימד במקום, בלהתייעץ איתה על כל פיפס בחיים שלי ובהיכרות עם הרבה אנשים טובים. אבל יותר מכל – היא היתה קרש הקפיצה שלי לעולם הכתיבה והפרסום, עולם שחי בי תמיד אבל מעולם לא שמתי לב שהוא שם. ולמרות שהייתי עוזרת אישית על הפנים, ששונאת לענות לטלפונים ושוכחת מלא דברים, תרצה עשתה עימי את החסד הגדול ביותר שניתן לי וצירפה אותי לקורס הקופי שבדיוק נפתח.

וסופסוף הבנתי מי אני.

היא האמינה בי כל כך שהיא נתנה לי להתנסות בלכתוב קופי (קופירייטינג) ללקוחות שלה, שהרי בנוסף לבית הספר היא היתה גם פרסומאית עצמאית, ואני עשיתי את כל שביכולתי להיות התלמידה הכי טובה הכי משקיענית והקופירייטרית הכי מלומדת. זה היה הסטאז' הכי טוב שיכולתי לעבור וזו פעם ראשונה שמישהו האמין בי כל כך.

סיימתי את הקורס בהצלחה ותרצה החליטה שאין לי מה לחפש אצלה יותר במשרד ועשתה לי 'עוף גוזל'. אני הייתי בטוחה שהיא תכף מסדרת לי ג'וב במשרד פרסום אבל היא לא רצתה. היא רצתה שאני אכתוב טקסטים ארוכים. אז כיבדתי את רצונה ופניתי לחפש עבודה בעיתון.

ככה התגלגלתי למגזין 'מותק' וכשהוא נסגר התגלגלתי ל'את' וכל הזמן הזה לא הפסקתי לכתוב לעצמי ולפרנסתי ולרענן את היכולת מדי פעם בסדנאות הכתיבה של שישי בבוקר שהיו חגיגה של השראה וצחוקים.

אם תרצה לא היתה פורשת עלי את כנפיה הגדולות שהספיקו לגדל דורות של קופירייטרים, סופרים, עיתונאים ובגדול את רוב אנשי תעשיית הפרסום בארץ – אני באמת, אבל באמת לא יודעת איפה הייתי היום.

בשנים האחרונות לא היינו בקשר מאוד הדוק. אולי כי ידעתי כמה אנשים מתקשרים אליה, עולים אליה לרגל, קופצים לבקר וכמה מעט זמן יש לה בשבילם בין ניהול בית הספר, העבודה הפרסומאית שלה וחייה האישיים ולכמה אנשים היא דואגת בו זמנית, אז לא רציתי להכביד. ידעתי שהיא מאוד גאה בי והסתפקנו בלהיפגש בתערוכות הגמר של הבוגרים הטריים שלה.

וכל הזמן הזה לא ידעתי שהיא חולה ושהזמן שלה קצוב. אף אחד לא ידע. כמה מתאים לה.

ואתמול היא הלכה ואני פשוט לא יודעת איך לעכל את זה. לא יודעת כמה היא יכולה לשמוע את התודה הענקית שלי על החיים החדשים שהיא העניקה לי ועל הדלק שהיא מילאה אותי בו שלא התאדה עד היום וכנראה ימשיך להזין אותי לתמיד ואני בטוחה שיש תור, כי היא עשתה את זה עבור כל כך הרבה אנשים.

תרצה, את היית אמא, חברה, בוסית, מורה, דמות להשראה ונקודת המפנה הגדולה בחיי.

אז תודה, אני כבר מתגעגעת.


קישור לראיון עם תרצה בכלכליסט


6 תגובות :

  1. אני נפעמת בכל פעם מחדש מהמהירות בה אדם אחד יכול לשנות את חיינו כשהוא נכנס אליהם בצומת הנכונה.

    עשית כבוד רב לתרצה בתאורך אותה והאהבה שלך אליה ניכרת בכל מילה שכתבת. יהי זכרה ברוך.

    השבמחק
  2. כתבת מקסים. אני זכיתי ליהנות מהקורס האחרון של תרצה שהסתיים בדצמבר 2009.
    הייתי שם היום ורק חיכיתי שהיא תבוא ותגיד לכולנו: "אין לכם חיים? לכו הביתה!".
    עצוב.
    הדר

    השבמחק
  3. לא מכירה אותך וגם לא את תרצה ז"ל, אבל ראיתי כמה אנשים הושפעו ממנה ונדהמתי...
    מרגש

    השבמחק
  4. כשהגעתי לראיון קבלה אצלה, רעדתי. ישבתי מולה והרגשתי חשופה לחלוטין עוד לפני שהוצאתי פיפס מהפה. היא הסתכלה עליי במבט שאומר שהיא כבר יודעת עליי הכל. חדת אבחנה זה לא מילה.

    תרצה,
    בלכתך, הזכרת לי דברים ששכחתי על עצמי. הזכרת לי שאני יודעת לבעוט אם צריך (ו-וואלה, לפעמים צריך), שהבטן שלי בוערת מבפנים וכל מה שאני צריכה לעשות זה להקשיב לה, או לכתוב אותה החוצה. שאני אשה חזקה (את ללא ספק היית מודל שתרם לעיצוב הנשיות הזאת) ושאני לא יכולה להתכחש לצד הזה שיש בי, הצד שקולט, מנתח, מפרש, מתרגם ובונה לעצמו סרט שלם בראש שהרוב לא מבינים. אצלך הכרתי אנשים שכן הבינו, כי מה שעובר עליהם יוצא החוצה בתדר כל כך חזק שאי אפשר להתעלם ממנו והוא מייצר חיבור מיידי. עם חלק מהאנשים האלה אני בקשר עד היום וכולנו שותפים לזעזוע העמוק מהידיעה על מותך. זה לא ייתכן, הרי את אלמותית.

    הייתי נזכרת בך מידי פעם ואומרת לעצמי שצריך לקפוץ לבקר, כי גם אם המשכתי הלאה לכיוון אחר בחיים, לא באמת התנתקתי מהמורשת שלך. את האמנת בי ואני הייתי מבולבלת. כמו תמיד. כמו עכשיו כשאני לא מבינה מה האובדן שלך מנסה לומר לי. אולי שלא אשכח להזניח בי חלקים אחרים שנולדו אצלך על הפופים או על הגג המזופת וימותו רק כשאבוא לבקר אותך שם במשרדך החדש בשמיים. מתאים לך להפתיע את כולם ככה, ועוד על פאקינג סרטן. אפילו המוות שלך הוא ספין מטורף בעלילה.

    נגעת בי אשה, גם אם נראה שלא. ואת, תנוחי לך בשלווה ותהיי בטוחה שיש כל כך הרבה אנשים שיוקירו לך תודה, הערכה, אהבה וגעגוע. מבטיחה לא לשכוח אותך. אותי.

    היי שלום.

    השבמחק
  5. מירבוש, חיבוק גדול. קרן , המחליפה שלך...

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...